מתגלגלים בפארק

אז בניגוד ללהקות אחרות (מישהו אמר ביטלס?), אני לא באמת זוכר מתי בדיוק שמעתי לראשונה שיר של האבנים המתגלגלות (להלן “הסטונס”). אני כן זוכר ששנים אחרי שכבר הכרתי אותם, אי שם באמצע שנות ה-90 שמעתי באיזו תוכנית רדיו של יואב קוטנר את Ruby Tuesday מתוך דיסק המתעד את סיבוב ההופעות העולמי האחרון של הלהקה (בדיעבד מסתבר שמדובר בדיסק Flashpoint שיצא בשנת 1991 ומתעד את הופעות הלהקה בשנים 1989-1991). מפה לשם לאורך השנים הכרתי את מיטב הלהיטים וגם כמה פחות מוכרים לא מעט בזכות אלבום האוסף הכפול והמשובח Forty Licks שיצא בשנת 2002. בשנתיים שלוש האחרונות הבחנתי בבאז די רציני סביב מסעי ההופעות של הלהקה, תחילה 50 & Counting ובהמשך כמובן On Fire 14 שכבר אי אפשר היה לפספס. ערוץ יוטיוב מוקפד, טוויטר, פייסבוק ומה לא…מביקור ומעקב אחרי כל ערוצי המדיה הנ”ל, הבנתי שמצד אחד מדובר בלהקה שעם כל הפרסום שלה, לא מתביישת לקדם כל מופע באופן אגרסיבי (פנייה לקהל בוידאו מיוחד, אין ספור promotions לפני הופעות וכו’) , אבל מצד שני התבוננות פה ושם בקטעי הוידאו מהמופעים הנ”ל וגם רשמים של חברים שהיו שם, הפכו את ההחלטה האם ללכת לפשוטה למרות המחיר הגבוה. ואם כבר ללכת להופעה כזאת (טיפ לכל מי שיכול), אז רק ל Golden Ring.

אז הציפיות היו גבוהות אבל לא מידי. יום המופע הגיע, יש לציין שהכל היה מתוקתק נח ונעים מבחינת ההפקה של המופע (למרות מזג האוויר שפקד אותנו היישר מהגיהנום). הקהל רגוע ושקט. אזור ה Golden Ring דליל יחסית ולא צפוף בשלב הזה. ראשון עולה הרב פורטיס. עם סאונד בעייתי משהו (צוות ההפקה של הסטונס לא הסכים בשום אופן שישתמש בסאונד או בוידאו שלהם), חימם פורטיס את הלהקה עם מיטב להיטיו, כולל מחווה מרגשת לרודי ברטא בן ה100 שנכח במופע.

ואז באיחור של כמה דקות, זה התחיל. האמת, כמו רוב בני התמותה שעדיין לא חוו (אם כי מספרם קטן ממופע למופע) גם אני לא זכיתי עד השבוע לצפות בסטונס בהופעה, אבל אפילו הכנה מסויימת של סרטוני יו טיוב לא הכינה אותי לחוויה.

תחילת המופע בתמרות עשן ועם השיר Start Me Up (למרות שמו, לא תמיד השיר הזה פותח את ההופעה). עולה לבמה דמות שנראית וזזה כמו חיקוי מוגזם במיוחד של מיק ג’אגר. מין שילוב של פרדי מרקיורי (תנועה ולבוש), מייקל ג’קסון (תנועה ולבוש) וצביקה פיק (לבוש). הסאונד והאווירה מדהימים! איכשהו הלהקה מצליחה לשדר עוצמה רבה על הבמה למרות הגיל וכו’.

השירה של ג’אגר מאוד טובה באופן כללי ובמיוחד אם לוקחים בחשבון את גילו (אבל אין צורך בכך). האיש נע וזז על הבמה ללא הפסקה, עוצר לפי קצב השירים במעין Freeze כאילו נעמד רק כדי שייתפסו אותו בפוזה לעיתון של מחר או לאינסטגראם של עוד 4 דקות (אם רק הייתה קליטה כמובן). התנועה שלו לא תעצר בכמעט שעתיים של ההופעה למעט שיר או שניים בהם הוא לא מקפץ. מידי פעם הוא ייעלם (מהזווית שאני עומד בא) ויחזור כעבור דקה או שתיים בריצה קלה מאחד מקצוות הבמה.

את רוני ווד משום מה אני לא מחבב במיוחד, לא יודע אם זה בגלל פני הזוהר ארגוב שלו, השיער הצבוע בהגזמה או סתם כי הוא דומה לרוד סטיוארט. איכשהו מרגיש לי כאילו הוא טרמפיסט ולא באמת חלק מהלהקה כמו שהיא. אגב הוא ניגן עם הלהקה מאז 1975 אבל הוכר כחבר רשמי רק ב1993 עם עזיבתו של ביל ווימן. מי יודע? אולי יום אחד גם דריל ג’ונס (נגן הבס השכיר מאז 1993) ייזכה למעמד.

אבל קית’ ריצ’רדס, כל כך הרבה דברים נכתבו עליו, אבל להתמקד בו ורק בו במהלך שיר או שניים זו חוויה שבשבילה חייבים להגיע למופע…קודם כל נראה שהוא עסוק בהמון דברים חוץ מאשר להופיע, לא ברור מה אבל הוא מחייך בלי סוף, מדבר המון לעצמו, לקהל, בועט, מנופף עם הידיים ונראה שהנגינה היא רק במקרה, רק בדרך אגב, אבל תמיד הוא מכה בגיטרה בדיוק כשצריך ובמדויק. היטיב לבטא זאת אודי שרבני בסטטוס הזה.

על צ’ארלי ווטס המתופף שנחבא אל הכלים אין הרבה מה לומר חוץ מזה שהוא עשה אחלה עבודה על התופים הכל כך מינימליסטיים שלו – מדהים!

כמובן שראויים לציון זמרות הליווי (בראשן ליסה פישר) צ’אק לאבל הקלידן ושאר הנגנים שלא נדבר על מיק טיילור חבר הלהקה בעבר שככל הנראה משלים הכנסה בסיבוב ההופעות הנוכחי.

נחזור להופעה עצמה, הכל לפי ה Set List המתוכנן, ה”בלדה” לא מפתיעה בסופו של דבר ומדובר כמובן ב”שיר האהוב ביותר על הישראלים” Angie. הביצוע בהופעה טוב בהרבה מהביצוע המזעזע הזה מ1975!!! (דווקא אותו בחרו הסטונס לשים באתר הרשמי שלהם, ג’אגר בקושימסוגל לעמוד), לא מדהים מבחינת הנגינה והשירה אבל מרגש. בסופו יאמר מיק ג’אגר אולי את האמירה הפוליטית היחידה בהופעה “תודה, שוקרן“. עוד הפתעה שמגיעה היא הביצוע של Paint It Black שיר שהיה נראה שג’אגר לא מבצע יותר מאז מותה הטראגי של בת זוגו לורן סקוט אבל הנה, או שהוא התגבר או שהוא עשה מחווה לכבודנו. בכל מקרה – הרווחנו להיט נוסף לאוסף.

המשך המופע התנהל כמתוכנן ללא הפתעות מיוחדות אבל עם המון השקעה הנאה מצד הלהקה ומצד הקהל כמובן. אני אישית לא מאוד מתרגש מהברכות הצפויות בעברית. אחרי הכל זה תרגיל בקריאת עברית באותיות לטיניות מהפרומפטר.

קטע שאולי מסמל הכל, היה במהלך השיר You Can’t Always Get What You Want, כאשר שמעתי מישהי בקהל מאחור אומרת “אבל קיבלנו”.

אז כן, קיבלנו הופעה באמת מדהימה, סאונד ונגינה מושלמים ומופע מקצועי בצורה שקשה מאוד לתאר וצפייה שווה יותר מאלף מילים (או 800 במקרה הזה).

להתראות בגן עדן עם הביטלס.

MajorTom2oo1 Twitter
MajorTom2oo1 Instagram

תמונות מהשטח

© כל הזכויות שמורות

כאן מיק ג'אגר יעמוד עוד מעט

כאן מיק ג’אגר יעמוד עוד מעט

22

תחילת המופע – התרגשות סלולרית מתגלגלת

מיק בעוד פוזה עושה הליכון

מיק ג’אגר בעוד פוזה עושה הליכון

2

מיק מדגמן לאינסטגרם

מישהו ראה את מיק? יצא לג'וגינג

מישהו ראה את מיק? יצא לג’וגינג

2

קית’ לא מנגן פעם ראשונה

קית' לא מנגן פעם שניה

קית’ לא מנגן פעם שניה

קית' לא מנגן פעם ראשונה

קית’ לא מנגן פעם שלישית

צ'ארלי המתופף הקלאסי

צ’ארלי המתופף הקלאסי

מישהו אמר פרדי מרקורי?

מישהו אמר פרדי מרקורי?

המקל של צ'ארלי

המקל של צ’ארלי – נזרק לקהל

רשימת השירים

רשימת השירים

זה לא יוסי, זה אריק מת

Arik_Alona

אז זה הגיע. זה מן יום כזה שאתה ממש לא רוצה שיקרה ובסתר לבך מקווה שמשהו שימנע את זה אבל כדרך הטבע, אין מנוס, זה קורה, אף פעם אתה לא יודע איך זה יתוסרט ובאיזה תזמון. אצל אריק זה היה בדיוק הפוך משהיה רוצה. בלב הפריים טיים, אי שם בלב מהדורות החדשות בערוצים הגיעו הידיעות הראשונות על מצבו הקשה. העדכונים והטון של השדרים לא השאירו שום מקום לאופטימיות. גם העובדה שיואב קוטנר משך את התוכנית הסודית שלו שמסתיימת בדרך כלל ב2200 אל תוך הלילה הביאה למסקנה שההיסטוריה כאן כדי להכות. מכאן החל סוג של שידור מתגלגל אל תוך הלילה. אריק מת לאור הזרקורים. אותם זרקורים שברח מהם כמו מאש רוב חייו, ובוודאי בשנים האחרונות. אני עוד ישראלי כמו כולם, אבל באיזשהו מקום דאגתי לו, שהכל בסדר איתו, שהוא עדיין מחובר. שמעתי שהוא לא יוצא מהבית כבר שנים. זה לא מסמן שום דבר טוב, אבל זה האיש, לטוב ולרע. קצת עצוב לדעת שאיש כל כך חשוב ומשמעותי לתרבות הישראלית ובכלל, יושב לו סגור ומסוגר בתוך דירה קטנה וצנועה, נמנע מכל מגע עם הציבור שכל כך אוהב אותו. מדי פעם התראיין בתקשורת, הגיב לארועים גדולים או זניחים שקרו וזה היה סוג של סימן חיים ממנו. נראה לי שבסופו של דבר אריק קצת הזניח את עצמו שלא טרח אפילו לבדוק את כאבי הגב שמהם סבל לאחרונה. בדיעבד ניתן היה למצוא את הבעיה ולמנוע את המפרצת. זה הדבר העצוב, הנחמה היא שהוא מת מייד, ללא סבל (אם לא מחשיבים את ההשכמה שעשו לו שי ודרור בבוקר האחרון לחייו). באופן אישי עשיתי נסיונות לא מעטים להשיג חתימה שלו, איזשהו סמל שישאר לי ליום שבו ילך. שום דבר לא עזר, אפילו אחד משותפיו ליצירה במשך שנים, שהוא מכר של משפחתי לא הצליח להשיג עמו פגישה בשנים האחרונות.

חתימה כזו אין לי - מתוך האינסטגרם של דרור נחום

חתימה כזו אין לי – מתוך האינסטגרם של דרור נחום

באופן אישי ראיתי את אריק איינשטיין פעם אחת בחיי. בזמן שהייתי בחופשה מלימודי התואר הראשון, נפטר מאיר אריאל ונסעתי להלוויה שלו . בסוף הלוויה, בדרך החוצה ראיתי איש גבוה עם תיק צד מכנס קצר וחולצה אדומה בועט בחצץ על שביל הכורכר של קיבוץ משמרות, עקפתי אותו וזה פשוט היה אריק, הולך לבד, מתוסכל, עצוב. בתמונות שפורסמו עכשיו עם מותו זיהיתי את ההופעה הזו שלו, כנראה זו הייתה אחת הפעמים היחידות שהופיע בציבור ב15 השנים האחרונות.

אריק איינשטיין בהלוויתו של מאיר אריאל צילומים מיקי קרצמן ואלעד גרשגורן

אריק איינשטיין בהלוויתו של מאיר אריאל
צילומים מיקי קרצמן ואלעד גרשגורן

בסופו של דבר, זה נכפה עליו. הכריחו אותו לעלות על במה, אפילו להיות עם שלום חנוך על הבמה, ועם ראש הממשלה שממנו לא רצה לקבל את פרס ישראל ועוד ועוד. אבל אין המחשה טובה יותר למשפט – “על גופתי המתה”. רק בנסיבות כל כך טרגיות ניתן היה להעלות את אריק איינשטיין על במה. בתוך ארון, ללא יכולת לברוח. ועכשיו, יש איזשהו נסיון להפוך אותו לרבין, התקשורת שבסך הכל די משתדלת, מצלמת איזשהו נוער נרות, מעבירה בשידור חי את ההודעה על מותו, דן שילון יושב במעגל עם תוכנית אבל כאילו עכשיו נובמבר 1995 אבל צריך לזכור – לא היה אין יותר ולא יהיה אריק איינשטיין. הוא לא פרנק סינטרה הישראלי וגם לא ג’ון לנון. הוא בטח לא רבין – הוא אריק איינשטיין.

אה כן, הייתה גם מוזיקה – זו הבחירה שלי. שימו לב לצרחות הלא אופייניות לאריק איינשטיין ב 6:00 ו 6:45

מתוך האינסטגראם של נועה ארגוב

מתוך האינסטגראם של נועה ארגוב

שלום חנוך חורך את הכיכר - מתוך האינסטגרם של מוטי קמחי

שלום חנוך חורך את הכיכר – מתוך האינסטגרם של מוטי קמחי

למעשה אריק הגיע לבית החולים לא רוח חיים

למעשה אריק הגיע לבית החולים לא רוח חיים

המעגל אריק - חיבור ל1995 מתוך האינסטגרם של אופיר קנר

המעגל אריק – חיבור ל1995 מתוך האינסטגרם של אופיר קנר 

הופעה מול קהל רק בתוך ארון. צילום: אוהד צויגנברג
הופעה מול קהל רק בתוך ארון. צילום: אוהד צויגנברג

 

טקס האשכבה מראה מהקהל

טקס האשכבה מראה מהקהל

 

 

 

יציאות 1, 2, 3 חירום

יציאה ראשונה 1998/1999

אי שם בסוף שנות ה-90, בשידורי נסיון כלשהם מושמע השיר “אלפי ילדים מוכים” עם קולו של נתן זהבי בסיום השיר. לא ברור בדיוק למה, אבל השיר עושה איזושהי הרגשה ששמעת אותו פעם ושתרצה לשמוע אותו עוד פעם. ההרומניה של שני הזמרים ומסתוריות מסוימת (שנותרה למעשה עד היום) מהי בדיוק הלהקה הזו, יוצרים תחושה שיש כאן משהו חדש ואולי גם טוב. רכשתי את הדיסק בשלב כזה או אחר, והופתעתי לגלות שמדובר בלא פחות מיצירת מופת (לפחות במונחים ישראליים). אחלה שירים, כיף לנגן עם החבר’ה, קל לשיר – אבל זהו, אין המשך, אין להקה, אין אנשים מאחורי השירים – אין עם מי לדבר.

כמעט כל שיר הוא להיט

יציאה שניה 2004

אי שם בחורף 2004, משום מקום, חבר אומר – שמע, בוא לבארבי, יציאת חירום מופיעים שם…”מה? הם קיימים? הם לא רק בדיסק?”….בארבי, מלא יחסית ללהקה שאיש לא מכיר…מבצעים את מיטב הלהיטים. על הבמה נגנים שאת רובם איני מכיר או מזהה. על התופים אלי בן שושן, על הקלידים עדי חייט ועל השירה אלכס טופל. איפה החבר השני ללהקה? “זה עם השיער הארוך”…לא ברור. לקראת סוף ההופעה יאמר אלכס את המשפט הבא: “בהזדמנות הזאת אני רוצה להודות ל…יוסי ברוש, שעשה איתי את הדיסק והרוח שלו נמצאת בכל שורה ושורה  בדיסק הזה…יוסי ברוש…”. מה קרה לו? למה הוא לא מופיע? לא ידוע…

יציאה שלישית ומינורית 2005

הופעה מזדמנת ב “ניין ביץ'” בהרצליה, הרכב שונה הפעם: יאיר מיכאל על הגיטרה, אילן אביב על הבס, אלי בן שושן שוב על התופים ואלכס על השירה. הופעה חביבה אבל כטבעה של הופעה במקום כזה לא מרגשת במיוחד.

תחילת הדרך – מימין אלכס טופל משמאל יוסי ברוש

יציאת חירום 2013

באחד מלילות הקיץ החמים בהם שום דבר (כמעט) אינו קורה, שוב בספונטניות, קופץ לאוזןבר, הפעם הרכב מאוד דומה לזה שביציאה מ2005, אבל על השירה – לא אחר מאשר יוסי ברוש –  כן, ההוא שלא ראינו אף פעם. הופעה באוזןבר למי שלא מכיר היא די אינטימית, הלהקה מתערבבת לפני ואחרי עם הקהל (אין רוקנרול בעברית) – הזדמנות טובה לשאול אותם כמה שאלות…
אז מסתבר שהלהקה הוציאה את הדיסק ב1998 ללא השארת רושם, וודאי לא רושם מסחרי. אחר כך יוסי נעלם לענייניו מה שמסביר את הפרגון של אלכס באותה הופעה בבארבי בשנת 2004. אי שם ב 2006-2007 הם הופיעו יחד, ההרכב המקורי, אבל לא זכו לגיבוי מספיק מהקהל. אחר כך קרה משהו. אלכס התפצל והופיע עם הרכב דומה להרכב של הלהקה המקורית ואפילו הקליט דיסק נוסף תחת השם “יציאת חירום”. הדיסק לא הותיר רושם אבל יצאו סינגלים עם ביצועים חיים של “קחי לך זמן” ועוד – מה שהכניס את הלהקה באחור של כעשור לפלייליסט של גלגל”צ.
כרגע (2013) הלהקה “המקורית” מופיעה עם יוסי ברוש, לצערי ולצערם, למרות התעניינות גדולה, לא מצליחים מסחרית וכנראה שהיחסים בין יוסי ואלכס לא כשהיו. טיול בפייסבוק מגלה שיש מספר דפים שונים ללהקה כאשר כל דף הוא של “יציאת חירום” האמיתית….גם טוקבקים במעט הכתבות שיש על הלהקה מגלים שיש כאן שני מחנות, משהו דומה (להבדיל אלף אלפי הבדלות) לסכסוך בין רוג’ר ווטרס ודיוויד גילמור או אקסל רוז ושאר להקת גנז אנד רוזס… – (מישהו אמר שאני “נתלה באילנות גבוהים”?)

יציאה נגד יציאה

יציאה נגד יציאה

אפילו גונבה לאזני שמועה שלפני כשנה הוקלט דיסק משותף “דיסק פצצה, טוב יותר מהראשון” אבל עקב סכסוכים הוא קבור באחד הלייבלים הידועים של להקות שוליים ולא יצא בעתיד הקרוב אם בכלל.
שיחה עם יוסי גילתה שהם מופיעים פה ושם הופעה או שתיים בחודש במקומות כמו אוזןבר, בר-גיורא וכדומה.

כרזת ההופעות הנוכחיות של יציאת חירום של יוסי ברוש

כרזת ההופעות הנוכחיות של יציאת חירום של יוסי ברוש

אני יכול לדווח שבערוץ היוטיוב שאני מפעיל שיש בו צילומי הופעות של אמנים מובילים בארץ ובחו”ל, הוידאו הנצפה ביותר מעל כולם, הוא של יציאת חירום! וגם כמות השאלות בהערות על הופעות קרובות וכו’, מראה שההתעניינות היא אדירה אבל ממש לא מתורגמת להצלחה מסחרית.
לסיכום, למרות שיש כאן להקה מצליחה אומנותית, הם לא ממש מצליחים להתפרנס בכבוד מהמוזיקה שלהם, ככל הנראה גם באשמת היחסים ביניהם אבל גם בגלל ביצת הרוקנרול הקטנה והצפופה בארצנו הקטנה והצפופה לא פחות. חבל, עצוב אבל עדיין אפשר להנות מהמוזיקה ולקוות שאולי יבוא יום ויתאחדו ואולי גם יצליחו ויקבלו את הכבוד שמגיע להם.

לסיום, מספר פירטוני טריוויה שדליתי מהשיחה עם הלהקה לפני ההופעה ב2013:

טריוויה 1 – השיר הראשון שהקליטו היה “אמרת שלא תבואי” (בדיסק ביצוע רוק כבד, בהופעות כיום יותר עדין)
טריוויה 2 – את רוב השירים שניהם שרים יחדיו.
טריוויה 3 – על השיר אלימות נכתב בדיסק “מוקדש באהבה לשמעון פרס” היה זה אחרי רצח רבין והפסדו בבחירות במטרה לנחמו.

הופעה באוזן בר

ההופעה באוזןבר 2013 יוסי ברוש ויאיר מיכאל

בוב מארלי חי בסרט

מארלי, הסרט. בוב מארלי, הזמר. מה כבר לא נאמר ודובר על האיש והאגדה, במובן הקלישאתי ביותר של המילה. מה אנחנו יודעים? הביא את הרגאיי למערב, היה מעורב בכל מיני משברים פוליטיים בג’מייקה, ובסוף מת מסרטן בתחילת שנות השמונים.
הסרט, שיצא לאחרונה  (2012), מנסה לקרב אותנו קצת יותר, במגבלות הארכיון והזמן שחלף, אל בוב מארלי האדם, אל הרקע שממנו הגיע, אל חברי הילדות, אל המשפחה וכו’.

הסרט מתחיל ממש מאותו הצריף שבו התחיל בוב את חייו, ממשיך עם התגלית שמפתיעה בכל פעם מחדש על אביו לבן העור נורבאל מארלי, תחילת דרכו המוסיקלית, שמצאה אותו מופיע בחליפות!!! יחד עם להקת הווילרס המקורית, וכמובן כל הדרך אל ההצלחה המטאורית עד מותו. אני לא אסקור כאן את כל חייו כי בשביל זה יש את וויקיפדיה ואת הסרט. אבל כמה אנקדוטות מעניינות…

נורבל מארלי

אביו של בוב מארלי Norval Marley

מעבר לאב הלבן, כאמור, תחילת הדרך הייתה שונה לגמרי מאיך שאנחנו מכירים את בוב מרלי…חליפות של חבורת לאפלפים – ילדים טובים

. אחד הדברים היותר מעניינים היה לגלות את חברי הילדות של בוב. כמו גם את חברי הלהקה אשר התחלפו והוחלפו בקצב מסחרר, לא פעם כרגיל בלהקות, סביב ענייני אגו כאלו ואחרים. ריטה מארלי אישתו החוקית של בוב מספרת באופן נגה קמעה על מערכת היחסים שרחוקה ממונוגמית שניהל בוב. עיון קצר בוויקיפדיה מלמד שלבוב 11 ילדים מ 7 נשים שונות ושלמשל בשנת 1972 נולדו לו 3 ילדים מ 3 נשים שונות וכל זאת בתקופה של 3 שבועות!!! (3 סימני קריאה). מעט מאותם ילידם מתראיינים גם בסרט. מעניין לשמוע את בתו סדלה מארלי (הקרויה על שם אמו של בוב) מספרת על משפחה שנחשבה משפחה של סטלנים דבר שהרחיק ילדים מלהיות חברים שלה…

תאור התקופה של בוב בלונדון בשנת 1972 יחסית מצומצם אבל יש דגש פרטני על נסיון ההתנקשות המוזר והכושל בעליל שבוצע בו בג’מייקה בשנת 1976, כמו גם תיעוד מרגש של הקונצרט יומיים אחרי נסיון התנקשות זה, קונצרט בשם Smile Jamaica.

כמובן שהקונצרט המפורסם שהתרחש בשנת 1978 One Love Peace Concert שבו העלה בוב את ביבי ואבו מאזן של הימים ההם ראש הממשלה מנלי ויריבו הפוליטי, אדוארד סיגה על במה אחת ללחוץ ידיים מתועד למופת כולל ראיון עדכני עם אותו סיגה. לצפייה ברגע העלייה לבמה  – לחצו כאן או העבירו ל-1:19:40 בתוך הסרט.

תחילת הדרך – ילדים טובים בחליפות – בוב מארלי במרכז

אנקדוטה מעניינת נוספת היא שבסיבוב ההופעות של Uprising אלבום האולפן האחרון של בוב שיצא בחייו, ההופעות בניו יורק היו באופן רשמי למעשה של להקת Commodores ובוב הופיע אחריהם לכאורה.

גם לחודשי חייו האחרונים של בוב ניתן דגש בסרט. מעניין לגלות שהכל התחיל באיזושהי פציעה טורדנית ברגל בשנת 1977 שדרשה קטיעה זניחה של חלק מהבוהן כחלק מאבחנה של גידול סרטני. בוב לא שיתף פעולה, ממניעים דתיים של דת הרסטאפרי לגבי שלמות הגוף (אני לא בטוח שצריך אמונה כדי לא לרצות להוריד אברים בגוף) ואולי גם סתם מניעים של חוסר עניין במחלה. לבסוף בוצע ניתוח מצומצם יותר אבל החלק החמור היה הזנחה והתעלמות מבדיקות מעקב שהובילו למעשה להשתוללות של סרטן בכל הגוף כאשר הסימפטום הראשון היה התקף אפילפטי באמצע ריצת ג׳וגינג בסנטרל פארק בניו יורק במהלך סיבוב ההופעות של האלבום Uprising בספטמבר 1980.
הרופאים ציוו על בוב הפסקה מיידית של כל פעילות אך הוא התעקש על עוד מופע אחרון בפיטסבורג שתוכנן ל 23 בספטמבר. ישנו תאור מרגש בסרט על הנסיעה לשם, איך בוב ביקש שיעמדו לידו למקרה שיתמוטט וכו׳…המופע הסתיים בשלום ומושמעים בסרט צלילים אחרונים מהמופע  ומילות פרידה של בוב (המופע קיים כולו ביוטיוב באופן פיראטי ובאיכות ירודה אבל יצא לפני מספר שנים באופן רשמי).

בהמשך מתוארים בליווי תמונות נדירות ועצובות חודשיו וימיו האחרונים של בוב כולל תאור הלילה העגום שבו נפרד מהראסטות וגם תאור יום ההולדת האחרון שלו, כאשר כבר לא יכול היה לנגן עקב ארוע מוחי שעבר כחלק מהשתוללות המחלה.

החלק האחרון שובר לב אבל ממחיש את חוזקו של בוב ואת גורלו העצוב. הסרט מסתיים בתמונות מרגשות ממסע לוויה שנראה כמו של מנהיג מדינה עת הוחזר ארונו לג’מייקה אחרי כחצי שנה בגרמניה ועוד 3 ימים אחרונים במיאמי (בעודו מנסה להגיע לג’מייקה) שם נפטר כאשר משפחתו לצידו.

יש לציין, שאחרי סיור קצר בוויקפדיה, מסתבר שמספר לא קטן של חברי הווילרס לדורותיהם מתו בנסיבות טראגיות שכוללות בעיקר התנקשות בחייהם דבר הממחיש את קשיי חיי היום יום בג’מייקה הקיימים עד היום.

גם אחרי צפייה בסרט, קשה לומר מי היה באמת בוב מארלי. בוב הקפיד להתראיין מעט מאוד, אולי בצורה מושכלת ואולי סתם כי לא התחשק לו. מיעוט הראיונות האישיים מקשה קצת על הבנה ברורה לגביו אבל הראיונות עם סביבתו נותנים המון על הרקע והמקום ממנו בא ואליו הוא צמח ונהיה לאגדה.

מעבר לפרטים שהזכרתי, אחד הדברים המפתיעים בסרט הוא כמות החומר המתועד ואיכותו שקיימת סביב מארלי. אין ספור הופעות מתועדות גם מתחילת הדרך, הקלטות אולפן, אימוני כדורגל ואפילו מעבר של בוב בביקורת הדרכונים במדינות השונות (שלעיתים לווה בחיפושי סרק אחר סמים – גם על כך מסופר בסרט). על פניו הוא מג’מייקה, מדינה שאינה נחשבת מפותחת טכנולוגית, בוודאי לא בשנות ה-70 ״ב אבל כנראה שצלם עם חוש היסטורי ותיעודי חד, תיעדו אותו בזמן אמת ונתנו לכולנו את ההזדמנות לחזות באגדה מתהווה, חיה ומתה.

* אגב, מסתבר שהכותרת “בוב מארלי חי בסרט” ניתנה ע”י “מישהו” אחר בעבר…נשבע לכם רק עכשיו חיפשתי בגוגל ובמקרה מצאתי….באמת שחשבתי על זה לבד 🙂

Bob Marley (Taken from Marley's official Facebook profile)

Bob Marley (Taken from Marley’s official Facebook profile)

Come in here, D…

For you, the accidental reader of this blog:

Come in here, Dear boy, have a cigar.
You’re gonna go far,
You’re gonna fly high,
You’re never gonna die,
You’re gonna make it, if you try – They’re gonna love you.

(Roger Waters, 1975)