זה לא יוסי, זה אריק מת

אז זה הגיע. זה מן יום כזה שאתה ממש לא רוצה שיקרה ובסתר לבך מקווה שמשהו שימנע את זה אבל כדרך הטבע, אין מנוס, זה קורה, אף פעם אתה לא יודע איך זה יתוסרט ובאיזה תזמון. אצל אריק זה היה בדיוק הפוך משהיה רוצה. בלב הפריים טיים, אי שם בלב מהדורות החדשות בערוצים הגיעו הידיעות הראשונות על מצבו הקשה. העדכונים והטון של השדרים לא השאירו שום מקום לאופטימיות. גם העובדה שיואב קוטנר משך את התוכנית הסודית שלו שמסתיימת בדרך כלל ב2200 אל תוך הלילה הביאה למסקנה שההיסטוריה כאן כדי להכות. מכאן החל סוג של שידור מתגלגל אל תוך הלילה. אריק מת לאור הזרקורים. אותם זרקורים שברח מהם כמו מאש רוב חייו, ובוודאי בשנים האחרונות. אני עוד ישראלי כמו כולם, אבל באיזשהו מקום דאגתי לו, שהכל בסדר איתו, שהוא עדיין מחובר. שמעתי שהוא לא יוצא מהבית כבר שנים. זה לא מסמן שום דבר טוב, אבל זה האיש, לטוב ולרע. קצת עצוב לדעת שאיש כל כך חשוב ומשמעותי לתרבות הישראלית ובכלל, יושב לו סגור ומסוגר בתוך דירה קטנה וצנועה, נמנע מכל מגע עם הציבור שכל כך אוהב אותו. מדי פעם התראיין בתקשורת, הגיב לארועים גדולים או זניחים שקרו וזה היה סוג של סימן חיים ממנו. נראה לי שבסופו של דבר אריק קצת הזניח את עצמו שלא טרח אפילו לבדוק את כאבי הגב שמהם סבל לאחרונה. בדיעבד ניתן היה למצוא את הבעיה ולמנוע את המפרצת. זה הדבר העצוב, הנחמה היא שהוא מת מייד, ללא סבל (אם לא מחשיבים את ההשכמה שעשו לו שי ודרור בבוקר האחרון לחייו). באופן אישי עשיתי נסיונות לא מעטים להשיג חתימה שלו, איזשהו סמל שישאר לי ליום שבו ילך. שום דבר לא עזר, אפילו אחד משותפיו ליצירה במשך שנים, שהוא מכר של משפחתי לא הצליח להשיג עמו פגישה בשנים האחרונות.

חתימה כזו אין לי – מתוך האינסטגרם של דרור נחום

באופן אישי ראיתי את אריק איינשטיין פעם אחת בחיי. בזמן שהייתי בחופשה מלימודי התואר הראשון, נפטר מאיר אריאל ונסעתי להלוויה שלו . בסוף הלוויה, בדרך החוצה ראיתי איש גבוה עם תיק צד מכנס קצר וחולצה אדומה בועט בחצץ על שביל הכורכר של קיבוץ משמרות, עקפתי אותו וזה פשוט היה אריק, הולך לבד, מתוסכל, עצוב. בתמונות שפורסמו עכשיו עם מותו זיהיתי את ההופעה הזו שלו, כנראה זו הייתה אחת הפעמים היחידות שהופיע בציבור ב15 השנים האחרונות.

אריק איינשטיין בהלוויתו של מאיר אריאל
צילומים מיקי קרצמן ואלעד גרשגורן

בסופו של דבר, זה נכפה עליו. הכריחו אותו לעלות על במה, אפילו להיות עם שלום חנוך על הבמה, ועם ראש הממשלה שממנו לא רצה לקבל את פרס ישראל ועוד ועוד. אבל אין המחשה טובה יותר למשפט – “על גופתי המתה”. רק בנסיבות כל כך טרגיות ניתן היה להעלות את אריק איינשטיין על במה. בתוך ארון, ללא יכולת לברוח. ועכשיו, יש איזשהו נסיון להפוך אותו לרבין, התקשורת שבסך הכל די משתדלת, מצלמת איזשהו נוער נרות, מעבירה בשידור חי את ההודעה על מותו, דן שילון יושב במעגל עם תוכנית אבל כאילו עכשיו נובמבר 1995 אבל צריך לזכור – לא היה אין יותר ולא יהיה אריק איינשטיין. הוא לא פרנק סינטרה הישראלי וגם לא ג’ון לנון. הוא בטח לא רבין – הוא אריק איינשטיין.

אה כן, הייתה גם מוזיקה – זו הבחירה שלי. שימו לב לצרחות הלא אופייניות לאריק איינשטיין ב 6:00 ו 6:45

מתוך האינסטגראם של נועה ארגוב

שלום חנוך חורך את הכיכר – מתוך האינסטגרם של מוטי קמחי

למעשה אריק הגיע לבית החולים לא רוח חיים

המעגל אריק – חיבור ל1995 מתוך האינסטגרם של אופיר קנר 

הופעה מול קהל רק בתוך ארון. צילום: אוהד צויגנברג

 

טקס האשכבה מראה מהקהל